כששמתי לב שאני מתחילה להעיר לבת שלי על היציבה

כאחת שכל הזמן העירו לי, מיכל תעמדי זקוף, זה הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות.

אבל פתאום ככה ביום אחד אני מגלה את עצמי,  מעירה על היציבה ועושה את אותו דבר בדיוק.

זה עשה לי רע מאוד, כל כך הייתי רוצה שזה יראה אחרת. זו הסיטואציה שאני הכי לא הייתי רוצה להיתקל בה.

מה החלטתי לעשות? ואיך זה עזר, ואפילו במיידי! שמחה לשתף אותך—

 

כמו שאני יודעת (לפחות על עצמי) שהערות על המראה הגופני, בפרט לאשה ולנערה מתבגרת, לא רק שלא גורמים לגב להתיישר, להיפך עלולים להחמיר את התופעה, להרגשה נפשית ירודה, לדימוי עצמי נמוך, להתנגדות ולחוסר חשק להקשיב לנו. מי מאיתנו אוהבת שמעירים לה? ועוד שיעירו לנו על הגוף שלנו? זה משפיל, זה גורם להרגשת ריחוק וחוסר אהבה וקרבה, ונותן תחושה שאנחנו פחות טובות…

 

אבל אנחנו כאימהות שרוצות לראות את הבת שלנו זקופה, מלאת בטחון, עם מראה אצילי. רוצות לומר לה את זה, אפילו לזעוק "תעמדי זקוף" "תתישרי"

והיא לא מבינה בכלל מה את רוצה ממנה, וכל כך נוח לה איזור הנוחות הזה, שהכתפיים שמוטות והיא מכונסת בתוך עצמה. וגם אם היא מנסה להזדקף זה עוזר ל-5 דקות במקרה הטוב.. וזהו…

 

אז איפה זה תפס אותי כאמא, ומה מהניסיון הקליני והאימהי שלי יכולה לחדש לך?

אז הבת הגדולה שלי, תולעת ספרים מושבעת.. זה אחד האהבות שלה, לצלול לתוך ספר ולשכוח לקום ממנו, כל הישיבה שפופה, הראש רכון בפנים והיא שוכחת אם נוח לה ומה מסביב.

כל עוד זה לא השפיע על היציבה אז למה לא? טוב לה? טוב לי!

אבל ישיבה ממושכת בצורה לא נוחה ומאורגנת משפיע על השלד והשרירים, והגוף לומד להתרגל "לאיזור נוחות" שהרגלנו אותו. כך שעם הזמן הגב הולך ונעשה מכופף קדימה, הראש שמוט והכתפיים נפולות…

אז—- ברגע הראשון ששמתי לב שמתחילות לצאת ממני הערות, וראיתי שהיא מתחילה לייצר לעצמה "איזור נוחות" כפוף.  ישר חשבתי על האגו שלי, לא יתכן שהבת שלי תראה כך, בפרט שאני עוזרת לכל כך הרבה נשים ונערות להזדקף. לא יתכן שהסנדלר ילך יחף. זה ממש היה לי קשה.

חשבתי לעצמי, קודם כל להוציא את עצמי מהכובע המקצועי שלי. היא לא אשמה שאני אשת מקצוע בתחום, היא יכולה רק להרוויח מזה. החלטתי שאין כמו שיתוף כנה בין אמא לבת. ואני שמחה לשתף גם אתכן בו.

קראתי לה יחד לשיחה קלילה. וסיפרתי לה על עצמי ועל הגב שלי. איך תמיד היו מעירים לי, איך אף פעם לא הבנתי מה רוצים, וגם שניסיתי לא הצלחתי, הסברתי לה מה זה גרם לי ואיך שרציתי לשקם את היציבה וכבר חשבתי שאולי לא אמצא פתרון… ועל הכאבים שהיו לי בהריונות ואחרי לידות.

ואז אחרי ששיתפתי אותה בצורה הכי כנה, הראיתי לה תמונה המראה את ההבדל  בין בחורה שעומדת כפוף לבין בחורה שעומדת זקוף, ושאלתי אותה, מה ההבדל בינהם? מה זה אומר עליהם? ומי מהן היא רוצה להיות. האמת, הופתעתי מהתשובות ומההתעניינות שלה, הרגשתי שהיא קיבלה הבנה למה כל כך "בוער להעיר" וכמה בעצם אכפת ממנה.

אמרתי לה שאני לא מתכוונת להעיר לה, כי לי זה לא היה נעים. ושאני כאן לתת לה את הכלים למה שהיא רוצה.

וחשבנו ביחד מה אפשר לעשות. הסברתי לה את החשיבות של הפעילות הגופנית וחיזוק חגורת הכתפיים, הסברתי לה גם מה יש בתוכנית שבאתר ואם היא רוצה היא מוזמנת לצפות בה.

אז היא בחרה תחום של פעילות שהיא אוהבת. והאמת, שמאז משהו כנראה בכנות ובפתיחות שינה משהו… ולא ראיתי צורך להעיר לה מאז… והיא אפילו ביקשה להתחיל לצפות בתוכנית הדיגיטלית, זה ממש ריגש אותי:)

אם את כאמא מרגישה שאת ניתקלת בבעיה הזו  וזקוקה ליותר כלים איך להתנהל עם הבת המתבגרת. ולדעת למה באמת בגיל הזה התופעה הזו נפוצה יותר. הכנתי מדריך מפורט ומוסבר עם כלים ותשובות לכל השאלות. את מוזמנת להוריד את המדריך שלי ולקבל 10 טיפים עם כלים לדימוי גופני ובטחון עצמי. תרגול לדוגמא ופיתוח מודעות גופנית. להורדת המדריך מתנה לחצי כאן

8 מחשבות על “כששמתי לב שאני מתחילה להעיר לבת שלי על היציבה”

  1. וואו ממש נהניתי תודה . אין לי בנות גדולות רק בנין גדולים ובת קטנה . חשוב לי לשעת בהמשך גם לבנים ולי ולבת .
    תודה על השיתוף 💖

    הגב
  2. מיכל המהממת!!!
    כל כולך טוב אחד גדול !
    אצלי זה דווקא הפוך… הבת שלי מעירה לי…..😉
    תודה על השפע שאת נותנת מכל הלב.. ובמקצועיות מדהימה.

    מעריכה מאוד!!!

    הגב

כתיבת תגובה